שמות פרק טז – מן ושליו, לחם מהשמים

תוכן העניינים

להתרשמות חלקית מתוכני הפרק 
– פירושי מילים והסברים (חלקי)
–  מענה ה’ – לחם משמים; מן ושליו

למנויים בלבד:

♦  פירושי מילים והסברים
♦  סיכום, תוכן הפרק
♦  תלונות העם 
♦  מענה ה’ – לחם משמים; שליו ומן
♦  הוראות אכילת המן
♦  המן והשבת
♦  מדוע קראו בני ישראל ללחם שה’ נתן להם מן? 
♦  מן – עדות וזכרון לדורות

פירושי מילים והסברים

לקבלת הפירושים הניחו את מצביע העכבר על המילים המסומנות

א וַיִּסְעוּ מֵאֵילִים וַיָּבֹואוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין, אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
ב וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר:
ג וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָֹה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹותָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב:
ד וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל משֶׁה: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ, הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:
ה וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ, וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם:
ו וַיֹּאמֶר משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: עֶרֶב, וִידַעְתֶּם כִּי יְהוָֹה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
ז וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְהֹוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם, עַל יְהוָֹה, וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ:
ח וַיֹּאמֶר משֶׁה בְּתֵת יְהוָֹה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל, וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ, בִּשְׁמֹעַ יְהוָֹה אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו, וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְהוָֹה:
ט וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן: אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְהוָֹה, כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם:
י וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר, וְהִנֵּה כְּבוֹד יְהֹוָה נִרְאָה בֶּעָנָן:
יא וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:
יב שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּות בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר: בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר, וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם, וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם:
יג וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה, וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה:

תלונות העם (פסוקים ב-ג)
בני ישראל מתוארים בתורה כמתלוננים סידרתיים. 
בחנייה הנוכחית במדבר סין (לא, אל תחשבו אפילו על ארץ סין), הם התלוננו לפני משה ואהרן על חוסר במזון, עד כדי רעב. 
וחשש לחייהם. עדיף היה להם למות במצרים. שוב הביעו צער על כך שיצאו ממצרים, כי שם נהנו מאוכל לשובע:
 
“מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָֹה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע,
כִּי הוֹצֵאתֶם אֹותָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָ”.

לפתע הם זוכרים את ארץ מצרים בצבעים ורודים וטובים. מקום שהיה להם אוכל בשפע:
“בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע”.
נשים לב לתיאור הציורי שמביע שובע. בשר לא היה אוכל יום-יומי, בטח לא של עבדים, וכאן מדובר בסיר. אפשר אפילו להריח…

מענה ה’ – לחם משמים; מן ושליו

פסוקים ד-כא

פעמיים הדגישו משה ואהרן שה’ הוא הכתובת לתלונותיהם שהרי הוא האחראי למה שקורה לעם: 
“וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ?”
“וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְהוָֹה”.

ה’ מבטיח לעם “לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם”. הוא משתמש בפועל להמטיר, כמו גשם: “הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם”.

בערב יקבלו בשר: “בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר”. בשר שלו. להקת שלווים נחתה במחנה ישראל בהמונים, כאילו כיסתה אותו:
“וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה, וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה”.
עליית השליו היה אירוע חד פעמי.
לעומת זאת מידי בוקר יקבלו העם מזון, שהעם כינה אותו בשם: מן.

מדוע כינו בני ישראל את הלחם שה’ נתן להם בשם מן?
“וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן”.
המילה מן, מופיעה בפסוק טו בצירוף “מָן הוא” = מהו? מה זה? 

המן היה מתגלה בעת שהטל נמס ונעלם, אז הקרקע הייתה מכוסה במה שנראה כטיפות קפואות.

המאכל הזה היה דומה בצורתו לפרי של שיח הגד: “וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן”, 
וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ”, טעמו היה כשל עוגה מטוגנת בדבש.

בחום השמש, המן נמס.
המן ראוי לאכילה רק ביום שהוא נלקט, ביום המחרת הוא יעלה ריקבון ותולעים.

הוראות אכילת המן