שמואל ב פרק יט – סיום המרד, בחזרה לכס המלוכה

תוכן העניינים

להתרשמות חלקית מתוכני הפרק 

– פירושי מילים והסברים (חלקי)
– האבל של דוד על אבשלום 
– יואב ודוד – תוכחה ואיום 

למנויים בלבד: 

♦  פירושי מילים והסברים
♦  סיכום, תוכן הפרק
♦  האבל של דוד על אבשלום 
♦  יואב ודוד – תוכחה ואיום 
♦  דיונים במחנה ישראל להחזרת דוד לכס המלוכה 
♦  דוד משכנע את אנשי יהודה לתמוך בו 
♦  מינוי עמשא לשר צבא 
♦ הפגישה בין דוד לשמעי בן גרא
♦  דוד ומפיבושת. 
♦  דוד גומל לברזילי הגלעדי 
♦  העימות בין ישראל ליהודה. 
♦  שעורי בית ודפי עבודה

פירושי מילים והסברים

לקבלת הפירושים הניחו את מצביע העכבר על המילים המסומנות. 

א וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר, וַיֵּבְךְּ, וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ: “בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי, בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי, תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי, בְנִי”.
ב וַיֻּגַּד לְיוֹאָב: “הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּוכֶה, וַיִּתְאַבֵּל עַל אַבְשָׁלוֹם”.
ג וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכָל הָעָם, כִּי שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנו.
ד וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא הָעִיר, כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב הָעָם הַנִּכְלָמִים בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה.
ה וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו, וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל: “בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי, בְנִי”.
ו וַיָּבֹוא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ הַבָּיִת, וַיֹּאמֶר: “הוֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כָל עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹותֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ,
ז לְאַהֲבָה אֶת שֹׂונְאֶיךָ וְלִשְׂנֹוא אֶת אֹוהֲבֶיךָ, כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם, כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים, כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לוּ אַבְשָׁלוֹם חַי, וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים, כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ.
ח וְעַתָּה, קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל לֵב עֲבָדֶיךָ, כִּי בַיהֹוָה נִשְׁבַּעְתִּי, כִּי אֵינְךָ יוֹצֵא אִם יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה, וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל הָרָעָה, אֲשֶׁר בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד עָתָּה“.
ט וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בַּשָּׁעַר, וּלְכָל הָעָם הִגִּידוּ לֵאמֹר, הִנֵּה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר. וַיָּבֹוא כָל הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְיִשְׂרָאֵל נָס אִישׁ לְאֹהָלָיו.
י וַיְהִי כָל הָעָם נָדוֹן בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹויְבֵנוּ, וְהוּא מִלְּטָנוּ מִכַּף פְּלִשְׁתִּים, וְעַתָּה בָּרַח מִן הָאָרֶץ מֵעַל אַבְשָׁלוֹם,
יא וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ מֵת בַּמִּלְחָמָה, וְעַתָּה לָמָה אַתֶּם מַחֲרִישִׁים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶך?” 
יב וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁלַח אֶל צָדוֹק וְאֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר: “דַּבְּרוּ אֶל זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֹר, לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹונִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ”. וּדְבַר כָּל יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ. 
יג אַחַי אַתֶּם, עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם, וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹונִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ.

האבל של דוד על אבשלום

פסוקים א-ט¹

עם קבלת הבשורה על מותו של אבשלום, עלה דוד להתבודד בחדר שמעל שער החומה: “וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר”. מותו של הבן האהוב הכאיב לו מאד, הוא התאבל ובכה: “בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי, בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי, תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי, בְנִי”.
הסתגרותו של המלך מנעה מאנשיו לחגוג את הניצחון. הם חזרו לעיר כגנבים, בשקט, כמו עם מבוייש, שנחל מפלה: 
“וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכָל הָעָם, כִּי שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנו.
וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא הָעִיר, כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב הָעָם הַנִּכְלָמִים בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה.
והמלך המשיך לזעוק: “בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי, בְנִי” 

יואב ודוד – תוכחה ואיום

פסוקים ו-ט¹

תוכחה 
כשדווח ליואב על המלך השקוע בעצב הפרטי שלו ומתעלם מהעם, הוא בא אליו והוכיח אותו בכעס רב: 
דוד פגע בכל האנשים שתמכו בו, שעזרו לו להימלט, מעבדיו ועד משפחתו הקרובה:
“הוֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כָל עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹותֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ”
בניגוד לשכל הישר דוד אוהב את מי ששונא אותו (אבשלום), ושונא את אוהביו:
“לְאַהֲבָה אֶת שֹׂונְאֶיךָ וְלִשְׂנֹוא אֶת אֹוהֲבֶיךָ, כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם, כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים”.
אילו אבשלום היה חי וכולם, מתים – דוד היה מרוצה: 
“כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לוּ אַבְשָׁלוֹם חַי, וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים, כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ” 

איום 
יואב נשבע שאם דוד לא יצא לקבל את פני העם, הוא יגרום לכך שאיש לא יישאר איתו, וזה יהייה האסון הגדול ביותר שיפקוד אותו מאז נעוריו: “וְעַתָּה, קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל לֵב עֲבָדֶיךָ, כִּי בַיהֹוָה נִשְׁבַּעְתִּי, כִּי אֵינְךָ יוֹצֵא אִם יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה, וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל הָרָעָה, אֲשֶׁר בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד עָתָּה”. 

דוד קיבל את דברי יואב, התיישב בשער העיר, וקיבל את פני העם שבאו לחלוק לו כבוד: יָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בַּשָּׁעַר, וּלְכָל הָעָם הִגִּידוּ לֵאמֹר, הִנֵּה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר. וַיָּבֹוא כָל הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ”. 

מדוע שמע דוד לקול יואב?
א. הוא ידע שיואב צודק, שהוא חייב לקבל את פני האנשים שסיכנו עצמם למענו.
ב. הוא פחד מפני יואב. 
ג. מעמדו של יואב בעם ובקרב הצבא היה חזק, והוא היה עלול להמרידם נגד דוד.  

מדוע נהג יואב כפי שנהג? 
האם לא הבין שהמלך מתאבל?
שני דברים הכעיסו אותו: 
במישור הלאומי: יואב האמין שמנהיג חייב להתחשב, בראש ובראשונה בעמו, ובעיותיו האישיות חייבות להיות משניות. 
במישור האישי: איך ניתן להתאבל על בן שכל כך הֵרע לאביו? 

דיונים במחנה ישראל להחזרת דוד לכס המלוכה 

פסוקים ט² יא