ירושלים – באגדה, בתפילה, בנבואה ובמזמור

קדמותה וייחודה של ירושלים

⇐   אבן הייתה שם (בקודש הקודשים שבהיכל ה’), מימות הנביאים הראשונים, 
ו’שתייה’ הייתה נקראת, שממנה הושתת (נוסד) העולם (יומא נד, ב). 

⇐   עשרה קבין של נוי בעולם; תשעה בירושלים, ואחד בכל העולם (אבות דרבי נתן נוסח ב מ”ח).

 הגעגועים לירושלים

במשך אלפיים שנות גלות התגעגעו הגולים לירושלים. בתפילה ובאירועים מיוחדים הם הביעו געגועים לציון ולירושלים.
הנה שני פסוקים שמביעים את תמצית הגעגועים: 

“לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם הַבְּנוּיָה”.                                  

“וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ” (ברכת המזון).

 ירושלים מרכז עולמי של צדק ושלום (ישעיהו ב ב-ד)

בנבואה הנהדרת של ישעיה הוא מתאר את ירושלים ובית המקדש, כמרכז
אוניברסלי-עולמי של צדק, משפט ושלום, השואב אליו את כל הגויים ללכת בדרכיו :

“וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת,
וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיים. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: “לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר-יְהוָה
אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹורֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו. כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה,
וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים”.

אחד המשפטים היפים והמרגשים הוא המשפט שהופך את ירושלים לסמל השלום. הפסוק מתאר את שבירת כלי המלחמה, והפיכתם לכלי חקלאות:

“וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת”. התוצאה תהייה שלא תהיינה עוד מלחמות, ולא יהייה צורך בלימוד דרכי לחימה: “לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה”. 

קול חתן וקול כלה (ירמיהו ל”ג י-יא)

ירמיהו מהלך בין חורבותיה השוממות של ירושלים, שאין בה בני אדם ובעלי חיים,
ומנבא לה ימים של אושר ושמחה:

“עוֹד יִשָּׁמַע …בְּעָרֵי יְהוּדָה, וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם, הַנְשַׁמּוֹת (שוממות) מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה”.

קולות חתן וכלה מסמלים את התחדשות החיים והשמחה במקום.

ביטחון בירושלים (ישעיהו סב ו)

מבטיח לירושלים ביטחון: “עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁומְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד”.

גולי בבל נשבעים אמונים לירושלים (תהילים מזמור קלז): 
“אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם  תִּשְׁכַּח יְמִינִי”. 
הפסוק הזה הוא חלק ממזמור געגועים וצער של גולי ציון, היושבים בבבל, זוכרים את ירושלים ובוכים:
“עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן“.

גולי בבל אינם יכולים לשמוח ולשיר והם תלו את הכינורות שלהם על ענפי עצי ערבה:
“עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינו”.

העצב ואי היכולת של הגולים לשיר ולנגן התגברו בשעה שהבבלים בקשו שישירו משירי ציון: “כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ (אלה שלקחו אותנו בשבי) דִּבְרֵי שִׁיר, וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה: (אותם שובים בקשו שנשיר משירי ציון: “שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן”.

אבל הגולים אינם מסוגלים לשיר את שירי ציון בגולה: “אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהוָה  עַל אַדְמַת נֵיכָר?”

כל אחד מהם נשבע:
“אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי,  תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי, אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי (אזכור אותך), אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי (תהילים קלז ה-ו). 
השבועה שלא לשכוח את ירושלים כרוכה בקללה שאם ישכח האדם את נאמנותו לירושלים, תיפגם יד ימין שלו, שהיא היד החזקה, ותצא מכלל שימוש, וכן תיפגע יכולת הדיבור
שלו – לשונו תידבק לפיו.

אך לא די באי זכירה, אלא הנשבע מתחייב להעלות את זכר ירושלים במרכז השמחות של חייו: “אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי”

עולה הרגל שר לירושלים (תהילים קכב)

עולה הרגל שמח כשמודיעים לו שהוא נמנה עם העולים לרגל לירושלים: “שָׂמַחְתִּי בְּאֹומְרִים לִי: “בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ“.

הוא מתלהב מהמראות ומברך את ירושלים שישכנו בה שלום ושלווה: 
“שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָים,  יִשְׁלָיוּ (יהיו שלווים), אֹוהֲבָיִךְ. יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ (חומתך), שַׁלְוָוה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ”.