בְּרֵאשִׁית פרק כט לכיתות ג

בארות מים ומעיינות היו מקומות שוקקי אדם, לכן היוו מקור טוב עבור יעקב לקבל פרטים על המקום ועל משפחתו.

באר המים הייתה מכוסה באבן גדולה למניעת גניבתם. 
כבר דיברנו על המים כמצרך יקר מאד באותם הימים. על מקורות המים בתנ"ך ראו בקישור כאן.
הרועים חיכו לבואם של רועים נוספים, על מנת שיוכלו ביחד לגלול את האבן הכבדה מפי הבאר.

שיחת יעקב והרועים כמחזה 
יעקב: “אַחַי, מֵאַיִן אַתֶּם?”
הרועים: “מֵחָרָן אֲנָחְנוּ”.
יעקב: הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר?
הרועים: “יָדָעְנוּ”.
יעקב: “הֲשָׁלוֹם לוֹ?”
הרועים: “שָׁלוֹם! וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן“. 
שימו לב לתיזמון; יעקב הגיע ליעד, בדיוק כשרחל הגיעה עם צאן לבן.
יעקב: “הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה, הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ”.
יעקב משתומם על כך שבשעה כה מוקדמת של היום העדרים אינם מצויים בשדות המרעה, לכן הוא שאל מדוע אינם משקים את הצאן וממשיכים לרעות. 
הרועים: “לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ (יגללו) אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ (נשקה) הַצֹּאן”.
הרועים הסבירו שעליהם לחכות ליתר הרועים שיגיעו, וביחד יגללו את האבן הכבדה מעל פי הבאר, וישקו את הצאן.