שרה אמנו, אשת אברהם

הגירה

חיי השתנו מקצה לקצה עם קריאתו של אלהים לבעלי, אברהם, לעזוב את בית אביו ואת ארצו וללכת לארץ לא נודעת.

להחלטה לעקור ממקומנו היו גם סיבות כלכליות. זו דרכם של שבטים נוודים כמונו, שנאלצים לנדוד בשל סיבות ביטחוניות
ו/או כלכליות אל תשכחו שתרח, אבי אברהם התחיל בנדידה הזו כשיצא מאור כשדים לחרן.

כאישה אני תלוייה בבעלי, ובלוא ערעור (הרהורים, היו גם היו) הלכתי איתו. אלינו היצטרפו אנשים אחרים, שהתלהבו מהאמונה הדתית של אברהם, וגם לוט, בן אחיו המת, הרן של בעלי הלך איתנו.

וכך יצאנו למסע ארוך בגיל מבוגר: אברהם היה בן שבעים וחמש שנה, ואני צעירה ממנו בעשר שנים.

אברהם היה אדוק בדתו החדשה, ובכל מקום אליו היגענו בארץ כנען הוא בנה מזבחות והפיץ את שם ה'.

הירידה למצרים

כשפקדה בצורת את ארץ כנען, ובעיקבותיה רעב כבד, ירדנו למצרים.
בגלל היותנו זרים, היה חשש לחיינו, ובשל היותי אישה יפה אברהם פחד שמא מי המצרים יחמוד אותי, ויהרוג אותו.[1].
אל נא תטילו ספק בנאמנותו של אברהם כלפי, אף שפנה אלי וביקש: "אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך, וחייתה נפשי בגללך". 
אברהם לא הפקיר אותי! 
אל תתעלמו ממעמדנו במצרים: זרים ורעבים. היינו חייבים לשרוד. אברהם גם חשב שאם יאמר שאני אחותו, ייפנו אליו
כמקובל לבקש את יד אחותו. 
המהלך הזה היה מקובל על שנינו. הוא ביקש את רשותי לכך, ולא כפה עלי דבר.

ואם תשאלו, מי יחמוד זקנה כזאת? רמז דק, באותם ימים אין תעודות זהות, ואין רישום מדוייק, ואיש לא יודע באמת מה היה גילי האמיתי. עובדה: הייתי יפה.

לרוע המזל, אירע ששרי פרעה סיפרו לו על אודות יופיה של המהגרת העברייה, ונלקחתי לבית פרעה, וההמשך מסופר בתנ"ך;
ה' העניש את פרעה עד שהוא זרק את שנינו ממצרים ועוד העניק לנו מתנות לרוב.

חזרנו לארץ כנען, עשירים משהיינו הרבה בזכות מתנות הפיצוי שנתן לנו פרעה המבוהל. נדדנו ממקום למקום, ואחרי הפרידה של אברהם מלוט התיישבנו בחברון. היו לנו יחסים מצויינים עם בני המקום, לאברהם היו בעלי ברית  נאמנים שהיצטרפו למרדף שלו אחרי ארבעת המלכים ששבו את לוט, בן אחיו.

עקרה

באשר אלי, הייתי אישה עצובה, מוטרדת בגלל עקרותי. 

בחברה שבה חייתי היה מצופה מכל אישה להביא ילדים לבעלה, ובמיוחד בנים. זה היה ייעודה בחיים וזו גם הייתה
תעודת הביטוח שלה לעת זקנה, עת בניה דואגים לה ותומכים בה.

הקנאה הייתה צורבת את גופי בכל פעם שראיתי אישה מניקה את בנה, או משתעשעת איתו.

משמלאו עשר שנים לישיבתנו בארץ כנען, היגעתי להחלטה קשה, ומיוזמתי (אברהם היה פסיבי ואדיש), נתתי את שפחתי
המצרית, הגר, לבעלי. מנהג קדום זה של נתינת השפחה לבעל נועד להגן על האישה חשוכת הילדים, כדי שהאמה תלד
בנים לאבי המשפחה, שייחשבו ילדי אשתו החוקית, מעין אם פונדקית. 

הגר

הייתי זקוקה לאיפוק רב בשעה שהיכנסתי את הגר, שיפחתי המצרייה למיטת בעלי. זו הייתה מקפצה מעמדית גבוהה עבור הגר.

בניגוד לסיסמה הרווחת כיום שכל בני האדם שווים (בכאילו), בתקופתי הייתה חלוקה ברורה בין המעמד הגבוה
של אזרחים חופשיים, לבין מעמד נחות של עבדים ושפחות נטולי זכויות. שנקנים בכסף כאילו היו חפצים.

הגר הרתה לאברהם, ואז חל מהפך.

סדרי הבית השתנו. ככל שבטנה תפחה וגבהה. עלתה יהירותה. היא זלזלה בי, והימרתה את פי.

בצר לי פניתי לאברהם, אישי, ראש המשפחה, שיחזיר את הגר הסוררת למקומה הנכון.

נסערת וכעוסה פניתי לאברהם, שענה לי בשיוויון נפש: "הנה שפחתך בידיך, עשי לה הטוב בעיניך". הוא לא בעסק…

נשארתי בודדה בכאבי ובעלבוני, והוצאתי את זעמי על הגר, בעבודות קשות ובמיני עינויים.

הגר נשברה, וברחה. כעבור זמן קצר שבה, וספרה שפגשה במלאך אלהים שציווה עליה לשוב, והבטיח עתיד גדול
לילד שבבטנה.

אני מאמינה שהרעב והמחסור היו מניעים חשובים בחזרתה הבייתה.

הבשורה על הולדת יצחק

בסיפור האישי שלי חלה תפנית כשבצהרי יום אחד ראה אברהם שלושה אנשים שנראו עוברי אורח, הוא רץ לקראתם
הפציר בהם להתארח אצלנו, ויצא מגדרו כדי להיטיב איתם, סעודת גורמה הכנו להם.

האורחים הסבו בצילו של עץ, ואני כדרכן של נשים, לא ישבתי עימם, גם לא שרתתי אותם. כל עת האירוח שהיתי באהל,
אבל כריתי אזני לשיחה שהתנהלה שם: שום דבר מעניין, עד שלפתע שאלו האורחים את אברהם: "איה שרה אשתך"?
אברהם השיב: "הנה באהל". כשהבינו שאני נמצאת בטווח שמיעה הם בישרו שבעוד שנה אלד בן.
פרצתי בצחוק בלתי נשלט ותהיתי בלבי: "אחרי בלותי היתה לי עדנה, ואדוני זקן?". איך זה? הרי אני בלויה ונבולה,
ובעלי אף הוא זקן.
כששמעו האנשים את קול צחוקי הם שאלו את אברהם: "למה זה צחקה שרה?!" נבהלתי, הכחשתי, אבל הם התעקשו 
שהבטחתם תתקיים.

וכך אמנם אירע, חלפה שנה וילדתי את בני, יצחק. אז גם הבנתי שהאנשים היו שליחי אלהים.
אין אישה מאושרת ממני.

הירושה

לימים, כשיצחק גדל נטרדתי מקרבתו לישמעאל, בנה של הגר; מה פתאם שבני יגדל עם בן השפחה! ומה יהייה עם הירושה!
והרי ישמעאל הוא הבכור, וזכאי לחלק הנכבד בירושה!

בהחלטיות הודעתי לאברהם: "גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק".

בניגוד לאדישותו כלפי הגר ההרה, את ישמעאל בנו הוא אהב, ולא רצה לגרשו. למזלי הטוב, תמך אלוהים בגישתי
והודיע לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק יקרא לך זרע". ה' הרגיע את אברהם המודאג,
שגם עתידו של ישמעאל מובטח, והוא יהייה לעם גדול, כי לאלהים הייתה תכנית ממוקדת ביצחק.

אני משערת שאתם מזועזעים מהגירוש של הגר וישמעאל.
כדאי שתדעו שמריבות על ירושה בעידן של ריבוי נשים ופלגשים, היו עניין שכיח (תראו מה קורה בחצרו של דוד המלך ערב מותו!).
זו גם הסיבה שבתורה מופיע חוק שאסור להדיר מהירושה את הבכור 'בן השנואה'.  
ובינינו, תבדקו גם היום, מה קורה במשפחתו הכי טובות בענייני ירושה.

עקדה ופרידה

את סיפור העקדה של יצחק, אחסוך מכם. גם אני לא ידעתי על תוכניותיו של אברהם להעלות את יצחק על מזבח האמונה.
הכל היה חשאי.
תשאלו את חז"ל, הם יספרו לכם שכאשר שמעתי, לאחר מעשה, על העקדה, נעתקה נשמתי מגופי לנצח.

אז רכש אברהם את אחוזת הקבר הגדולה: מערת המכפלה בחברון בכסף מלא, והמקום הפך לקבר המשפחתי שלנו. 
עכשיו כולם רבים על המקום הזה.

[1] גם עמים אחרים ראו בלקיחת אשת איש מעשה לא מוסרי.