נשים בתנ"ך – הסודות הכמוסים של מיכל בת שאול

חשבתם שלהיות בת מלך זה כיף גדול? 
ומה דעתכם על נישואין לגבר הכי מדליק, פסגת החלומות? 
אז טעיתם, ובגדול!

מיכל בת שאול

נתחיל באבא שלי, שאול.
הוא היה איכר, עובד אדמה לפני שנהייה מלך. מלך ללא ארמון, ללא פקידות מפותחת, וללא גינוני מלכות. המדינה
הצעירה והקטנה שלו הייתה בתהליך של התהוות.

למרבה הצער, צמיחתו של אבי והצלחתו נתקלו בשני מכשולים, האחד בדמותו של שמואל הנביא, איש הדת הקנאי,
שהמליך אותו, אבל הכשיל אותו ברגע שגילה שאבי פועל באופן עצמאי, והשני, דוד שזכה לתהילה אחרי שניצח את
גלית הפלישתי. אבי היה רדוף פחדים כי האמין, שהקצין הצעיר רוצה לתפוס את מקומו.

עם כל הביקורת השלילית שלי על אבי, ויש לי שפע ממנה, פחדיו מפני שני האישים האלה היו מוצדקים.  

אני מספרת לכם על אבי, כי הייתי הקורבן המיידי של נפשו הפצועה.

הסיפור שלי החל כשנודע לאבי שאני מאוהבת בדוד[1].
אל תטעו לחשוב שהיה ביני לבין הכוכב העולה הזה, שהשפיע קסם על כל רואיו, איזשהו מגע או שיח, הכל היה
וירטואלי, במחשבות.

אבי השתמש במידע אודות אהבתי לדוד כמלכודת להפלת דוד.

נשמע תמוה נכון? אז כדאי שתשמעו על תוכניתו: 
אבי הציע לדוד לשאת אותי לאישה, הוא קיווה בדרך זו לפתות את דוד השאפתן להיכנס לבית המלוכה,
תמורת מוהר צנוע, במקום כסף, או שווה כסף כמקובל, הוא ביקש 'תמורה צנועה' – מאה עורלות פלישתים[3].

אבי קיווה שבמבצע הצבאי המסוכן הזה דוד ייהרג. 
ואני , מה איתי? אני שקופה, לא חשובה.

למרבה השמחה החתן הצעיר המאותגר חזר עם  מאתים עורלות פלישתים!!!!

לא הייתה אישה מאושרת ממני…

אולם, זמן קצר אחרי נישואינו, נודע לי על תכנית ממוקדת של אבי לחסל את דוד.
היזהרתי את דוד, ובאותו הלילה סייעתי לו להימלט בעד החלון.
כשהגיעו שליחי שאול לאסור אותו, הודעתי שהוא חולה (במיטת דוד הנחתי פסילים, תרפים, שיער עיזים לדמות
כאילו דוד שוכב במטה). דוד הרוויח זמן, הצליח להימלט, וניצל. 

כשנודע לאבי הוא זעם עלי, אבל אני היתממתי ושיקרתי, שנאלצתי לסייע לדוד, כי איים על חיי. 
באמת מצמרר לחשוב, עד כמה סיכנתי את חיי בעבור האיש שאהבתי, בהתחשב בעובדה, שאבי בקלות יכול
היה לכלות את חמתו בי.

מאותו יום חלפו שנים ארוכות וכואבות.  

דוד שהה הרחק מטווח ידו של שאול, שהמשיך לרדוף אחריו בשטחי מדבר יהודה ומערות עין גדי. מהר מאד הוא 
ביסס את מעמדו כמנהיגם של מאות אנשים.
במהלך אותן השנים הוא נשא שתי נשים את אביגיל אלמנתו של נבל הכרמלי, ואת אחינועם היזרעאלית[4]

כל אותה עת לא היה איתות, איגרת, או כל סימן אחר ממנו.

הטינה והכעס דחקו את געגועי ואהבתי.
הבנתי, בכאב רב, שאהבתי הייתה חד סטרית.

אבי, שלא מתוך דאגה יתרה לי, אלא משום שחפץ לחסום את קשריו של דוד לבית המלוכה, מיהר להשיא אותי
לבן שבטו, פלטיאל בן ליש[5]. עם הפצע הפעור הזה החלו נישואי החדשים.

ואז חל המפנה המדיני הגדול.

אבי נפל בגלבוע, בקרב עם הפלישתים; ממלכתו הקטנה התפצלה לשניים;
אנשי שבט יהודה המליכו עליהם את דוד, ואיש בושת, בנו של אבי מלך תחתיו. איש בושת היה שליט חלש,
ומי שבאמת ניהל את מדינתו של אבי היה אבנר בן נר, שר הצבא שלו. 
בשל סיכסוכים אישיים בין השניים, הציע אבנר המתוחכם לדוד את השלטון על ממלכת אבי. כך הקיץ הקץ על שושלת
המלוכה של בית שאול. 

דוד הממולח שלא החמיץ שום הזדמנות. הציב תנאי: 
הוא תבע להחזיר אותי אליו!!!! 
וכך מבלי לשאול לדעתי, או לרצוני, נקרעתי מביתו של פלטיאל, הישר לביתו של דוד.

ודעו לכם, פלטיאל היה בעל טוב ואוהב, שבכה את לכתי ממנו.

אהבתי הרמוסה הרימה ראש בתקווה חדשה, הודפת את גלי הטינה שהיו לי כלפי האיש הזה.
אולי בכל זאת סיפור אהבה עם סוף טוב?

טפשה, כבר אמרתי?

דוד רצה לחזק את שלטונו על כלל ישראל, ואני הייתי קלף מנצח כנגד אוהדי בית שאול, שלא רצו את דוד.

הכל פוליטיקה!

נחתתי בביתו של דוד, עם חלומותי המנופצים, כחפץ שמטלטלים ממקום ומקום. 

ואז ביום אחד הכל התפוצץ. 
זה היה יומו הגדול של דוד. 
הוא העלה את ארון ה' לעיר דוד, וכך הפך את בירתו ירושלים למרכז הדתי של ממלכתו.

בתהלוכה רבת משתתפים, בריקודים, נגינה וזבחים הובא הארון, כשדוד מלך ישראל מפזז ומכרכר כנער פוחז. 

הזעם הציף אותי. וכשחזר דוד הבייתה, מאושר ושמח, לא התאפקתי. יצאתי לקראתו ולעיני כל משפחת המלוכה
והמשרתים לעגתי לו על התנהגותו הבלתי ראוייה. 
הכאב, ההשפלה, השנאה, הכל הגיח מתוכי במפל של מילות בוז.
ודוד, לא שתק, והחזיר לי מנה אחת אפים; עלבון על עלבון. שנאה תחת שנאה.

האירוע הזה חרץ את גורלי.
מאותו היום הייתי מנודה ובודדה, כפי שתבינו מהמשפט החותם את סיפורי.
"ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה".

אז אם בטעות חשבתם שמיכל ודוד הוא סיפור אהבה, אז, כן, טעיתם ובגדול.

הערות

[1] מיכל קרוב לוודאי לא נפגשה עם דוד, כי, בימי התנ"ך נשים וגברים לא התרועעו באופן חופשי, ונישואין נקבעו בדרך כלל בין הורי החתן להורי הכלה לפעמים כשהילדים היו תינוקות.

[2] תשלום מוהר הוא המנהג לפיו החתן משלם לאבי הכלה, תמורת בתו.

[3] להרוג מאה פלישתים היא פעולה מסוכנת כשלעצמה, וליקוט העורלות אף היא חושפת את לוחמים בשדה הקרב.. מדוע להביא לשאול את העורלות? כדי לספור ולדעת שאכן דוד הביא את המספר המדוייק.
ליקוט אברי חללי האויב, כמו כפות ידיים היה מנהג מקובל.

[4] בימי התנ"ך נישואין עם נשים אחדות היה עניין מקובל, שהצביע על מעמדו של הגבר בחברה.

[5] איך יכול היה שאול להשיא את בתו הנשואה לגבר אחר, היא בעייה משפטית עם ניסיונות ביאור מגוונים, ולא אכנס אליהם עכשיו.